זה לא אני,
זה או סי די 

טוב, אז סיפור האו-סי-די שלי מתחיל עוד מאז שהייתי קטנה, אני זוכרת את עצמי כשהייתי בגן חובה וההורים שלי הוציאו אותי באמצע היום בשביל לנסוע לפסיכולוגית.
את האמת, אני לא יודעת איך הוא התחיל אבל אני יודעת שלאחותי הגדולה היה או-סי-די קל שלאחר מספר טיפולים נפסק. בגלל שאחותי חוותה את זה, ההורים שלי הבינו שגם אני כלואה בבעיה הזאת. בהתחלה חזרתי על מדרגות כמה פעמים, הייתי הולכת צמוד לקירות ואם לרגע זזתי מהקיר הייתי הולכת הכל מההתחלה, הייתי דורכת רק על חלקים מסוימים ברצפה ועוד המון דברים כאלה אבל אז זה החמיר, התחלתי לברוח מאחותי הקטנה, הייתי בטוחה שהאוויר שלה מזוהם ושאסור לי להידבק בו, הייתי מחכה שהיא תלך לישון ורק אז הייתי רגועה להיות בחדר המשותף שלנו. עם השנים זה השתנה, היו עליות והיו מורדות ברמת האו-סי-די שלי אבל תמיד היה לי אותו, הפסקתי להתרחק מאחותי ובמקום זה התרחקתי ונגעלתי מאח שלי הקטן וגם זה עם השנים החמיר, בהתחלה סתם התרחקתי ממנו, אחר כך לא נגעתי בדברים שלו, לאחר מכן לא נגעתי בו, ובסוף לא נגעתי בשום דבר שהוא נגע בו שזה בערך כל הבית חוץ מהדברים שלי. לא הייתי יושבת על ספות, לא פותחת ארונות או מגירות, לא משחקת במשחקים המשותפים ולא נוגעת במחשב של הבית.
כל זה התלווה בטיקים, המון מיצמוצים, הרבה שטיפות ידיים והגעלות מחיידקים והמון מחשבות מלחיצות.
בחופש הגדול שלפני שנה זה היה התקופה הכי חשוכה בחיים שלי, לא הייתי יוצאת מהבית ובקושי מהמיטה , כל יום הייתי בוכה והדבר שהכי שימח אותי זה לצאת מהבית ולהיות עם חברים אבל המצב רוח שלי היה פשוט ברצפה. בסופו של דבר התקופה הזאת הסתכמה במחשבות אובדניות . שם הבנתי שהגעתי לנקודת השפל בחיי, לנקודה הכי נמוכה שלי.
במהלך השנים עברתי למרכז טיפול חדש בצפת, עברתי בו המון סוגי טיפולים ואז חשבתי לעצמי שבעצם זה לא בלתי אפשרי והחלטתי שאני הולכת על זה והפעם בגדול, עוד באותו היום ישבתי על הספה בבית, נגעתי ברהיטים והייתי במחשב המשותף, ולאחר שבועיים בערך מרגע ההחלטה גם חזרתי לגעת באח שלי, משהו שלא עשיתי בערך 5 שנים, והיום הקשר בנינו מעולה, אנחנו מבלים הרבה ביחד, צוחקים, ורואים טלוויזיה על הספה אחד ליד השני. זה היה החופש הכי טוב שהיה לי בחיים!
אז בעצם הסיפור שלי בא להגיד שהדבר שבאמת הצליח להוציא אותי מהבעיה האיומה הזאת זה המחשבה הקטנה של ״הכל בראש שלי״.​